הרחב פיך ואמלאהו

[הסבא]

בס"ד

היה לה איזה קונספט מוטעה בקשר לתפלה, שהתבסס על משהו שראיתי בספר חכמה ומוסר לפני הרבה שנים. הוא מסביר שהקב"ה הוא טוב ומטיב לכל, ולא צריך את התפילה שלנו בשביל להטיב לנו.
התפילה הוא עבורנו, להרגיש ולהפנים שהכל בא ממנו. מזה הסקתי שאדם יכול לבקש כל מה שהוא רוצה. יש גם נטייה רחובית כזו להכריז על הקב"ה כמו אבא / אח אוהב שצריך רק לדבר איתו. לפי זה אדם יכול לבקש מה שהוא רוצה, ואם הוא רוצה גלידה באמצע המדבר, הוא צריך רק לבקש מהקב"ה.
לאחרונה כשלמדתי מסכת ברכות, יש כמה וכמה גמרות שמשתמע מהם שכל הבקשות בתפלה צריכים להיות מינמליסטיים, בלי צפיות, עם הרבה רחמים וקצת בקשות.
אתמקד כאן בגמרה אחת בדף נ עמוד א', שבכמה שורות מתמצת את העניין הזה.
ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר: ובטובו - הרי זה תלמיד חכם, ומטובו - הרי זה בור. אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם! - בשאלה שאני. - בשאלה נמי, הכתיב הרחב פיך ואמלאהו! - ההוא בדברי תורה כתיב.
ורש"י מסביר בשאלה שאני - שהשואל שואל כעני על פתח, שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה.
רואים מהגמרא שיש שני מערכות שונות של תפלה. בדברים גשמיים אנחנו עומדים כעני בפתח, אבל לדברים רוחניים אנחנו יכולים לעמוד עם רשימת מכולת ארוכה מאד, ויש לנו רשימות כאלו.
אנחנו מבקשים כל בוקר בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, אבל זה לא מספיק. אנחנו מוסיפים לבקש והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך, וגם זה לא מספיק לנו. אנחנו מוסיפים לבקש ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמיך. המסילת ישרים אומר, שיראה שבא אחרי אהבה היא יראת הרוממות.
אנחנו מבקשים להיות בדרגה של גדולי הדור. שכל המהות שהלב שלנו יהיה אהבת השם ויראת שמים. אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא יעשה אותנו ר' עקיבא איגר ור' ישראל סלנטר ביחד. האם אין זו חוצפה? על כרחך שהתירוץ הוא כפי מה שאמרנו, בדברי תורה אנחנו יכולים לבקש ברחבות, גם מעבר לאיפה שאנחנו נמצאים.
וזה חיזוק גדול לפני ראש השנה, שחלק גדול מהתפילות הם בעניינים שלא כל אחד אוחז שמה, אבל אפשר לבקש.
יהי רצון שנזכה להרחב פיך ואמלאהו בכל המובנים.

[חושלעו]

תפילה, לפני הכל, זה לחבר את האדם הארציי, המגושם, השקוע בגלידה גם כשהוא במדבר, אל אביו שבשמים שלא רק בידיעה אלא גם ברגש ובהרגשה מוחשית, יחדד את המציאות מהזכרון הכהה, שה' הבורא ומנהיג לכל, הוא הנותן כח לעשות חיל, גם לי כעת עתה, ואנחנו מחוברים אליו בכל, גם בנוגע לנשימה, גם בנוגע לגלידה.

מסתמא זה כלול בדבריך אבל זוהי ההרגשה שלי.

ויותר מכך,
ככל שאדם יותר תלוי בדעה וברגש רק בה', כגמול עלי אמו ממש, ומרגיש בתפילה שהכל מאיתו, לא בזכות אלא בחסד, ומבקש כבן טיפש ותמים באביו האוהבו מאוד מאוד ומרחם עליו למרות כל חסרונותיו ושגיונותיו, התפילה פועלת אפילו לגלידה במדבר.
ולא בגלל שה' צריך את התפילה.
האדם צריך את התפילה.
כי כל חיותינו ותכליתנו ויעודנו היא לכבודו יתברך.
והכחי ועוצם ידי ואני ואפסי עוד ושכחת השי"ת הוא כפירה במקצת.
והתפילה צריכה להיות באופן של מודה בכל והילך. בכל לב ונפש ובכל מאוד.